יוני רועה החל את דרכו כזמר אמנם אך מהר מאד עבר לעמדת הכותב המוכשר שעבד עם טובי הזמרים, ובכך התפרסם. אך מהכתיבה חזר רועה אל השירה והתמקם היטב בעמדת הזמר, כשהוא מוסיף אליה גם את עמדת המגיש בטלוויזיה, כל זאת כשהוא ממשיך כל אותו הזמן לכתוב ולבצע מוזיקה מקורית. בימים אלה יצא לחנויות אלבום האוסף החדש שלו "תחנת איסוף" הכולל אוסף שירים חלקי אשר כתב לזמרים המובילים בארץ. באלבום 12 שירים אותם בחר רועה בקפידה ולאחר לבטים רבים מתוך עשרות להיטיו. שירים אלו מופיעים בדיסק בביצועו ובעיבודים חדשים.

בדיסק מנגנים טובי המוזיקאים, חלקם כאלו המלווים את רועה בהופעותיו הרבות ברחבי הארץ, בהן הוא זוכה לאהבה רבה מהקהל. כדי לשמוע עוד על הדיסק ועל כל העומד מאחוריו תפסנו את יוני רועה לשיחה קצרה בה שמח להרחיב על דרכו המוזיקלית:

אוסף הוא גם סוג של סיכום. אתה מרגיש שאתה מסכם עם האוסף הזה איזו תקופה ?

אני לא חושב שאני מסכם תקופה, אני חושב שאני עושה משהו שהוא מתבקש. במסגרת ההופעות שלי, כבר חמש עשרה שנה, כל פעם ניגש אלי מישהו מהקהל ואומר לי "לא ידעתי שזה השיר שלך". הנגנים שלי התחילו "לנדנד" לי בעקבות זה ואמרו לי שכדאי לי לעשות אוסף של כמה מהשירים האלה כדי להחזיר אותם לתודעה כשירים שלי. זה היה הרעיון של האוסף, אני לא אוהב לסכם שום דבר, סיכום מבחינתי הוא שתי מטר למטה על מטר וחצי, או כל רוחב של מה שחופרים בבית קברות.

איך החלטת איזה שירים ייכנסו לאוסף ? היו שירים שהיה קשה לוותר עליהם ?

שאלה נהדרת – היה לי קל וגם קשה. היה קל מבחינה טכנית ומקצועית, למשל שירים כמו "מרגריטה" ו"איזו מדינה" שהם מאד קשים לביצוע, פחות הרגשתי נוח איתם כי בכל זאת אני בא ממחוזות הרוק והמוזיקה העברית ולכן קל לי יותר לשיר את חצאי הטונים ולא את רבעי הטונים. לכן בחרתי 12 שירים שהם יותר קלים מבחינה טונאלית, פחות בומבסטיים. היה גם קשה כי בכל זאת קשה להיפרד משירים כמו "איזו מדינה" ולא לבצע אותם.

מה הרגשת כלפי השירים האלו כשהם הושרו ע"י אחרים ? הרגשת שהם שירים שלך ?

הם תמיד היו שירים שלי, כשהמבצעים ביצעו אותם הם שרו בעצם אותי, את מה שאני חושב, את מה שאני מלחין. זה דבר שאני עומד מאחורי ואני גאה בו ואני גם חושב שלחדש זה תמיד דבר טוב, מבחינתי ה"ילדים" האלה קיבלו פשוט הפקה מחודשת.

אתה לא מסתפק בכתיבה ושר כבר הרבה זמן, לאיזה צד אתה מרגיש יותר קרוב – לצד של הכותב או לצד של המבצע ?

לשניהם ביחד כי בסך הכל אני התחלתי כזמר, בגיל 16 הייתי בלהקת "נערי החוף" ויצא לי סינגל שנקרא "האם זה נכון" שצעד במצעד והגיע אפילו למקום 18 ברשת ג' בזמנו. אח"כ הייתי זמר בלהקה צבאית ולכן אני בעצם בא מהשטח הזה. הפסקתי לשיר בזמן שהכרתי את אלי לוזון שהכניס אותי לעולם המוזיקה המסתלסלת הים תיכונית שהקסימה אותי מאד ושם מצאתי את עצמי ככותב, מלחין ומפיק מוזיקלי כי שם צריך סוג מסוים מאד של זמרים – פייטנים, חזנים, עם קולות צלולים, וירטואוזים.

אז באיזה שלב הבנת שאתה רוצה לחזור לשיר ?

אני לא החלטתי, האמת היא שזה קרה בגלל חווה אלברשטיין. היא שלחה לי טקסט בשלהי 1995 שנקרא "גבעולים", אני עשיתי לו סקיצה בקולי שלי ובערב היא התקשרה אלי ושאלה אותי "תגיד, מי שר בסקיצה" ?  אמרתי שאני. היא אמרה לי "תגיד, אתה לא נורמלי, אתה שר מצויין, זה מאד מרגש החיספוס הזה, אתה כובש. בוא נעשה תקליט". אני ניסיתי להתחמק אבל היא התעקשה ואמרה שאנחנו צריכים לעשות לעבוד ביחד. השתכנעתי מהכוונות שלה רק כשהבנתי שהיא בעצם לא רוצה שכר. היא הייתה איתי באולפן ימים ולילות, כתה והלחינה לי, שרה איתי אפילו דואט ולאחר הרבה מאד עבודה זה היה תקליט הבכורה שלי כזמר. אם חווה אלברשטיין אומרת שאני צריך לשיר אז אני לא מתווכח.

בתור יוצר ומבצע, מה השלב האהוב עלייך בכל התהליך המוזיקלי ? מהכתיבה ועד להופעה.

ההופעה עצמה, זה השלב שבו יש מפגש בין השירים שנולדו מתוכי לבין הקהל שאוהב אותם, שמע אותם ובא להופעה. אין הנאה יותר גדולה מזו לאמן יוצר – ההופעה עצמה היא השלב הכי טוב והיא חגיגה גדולה.

יש שלב בתהליך הזה שאתה לא אוהב ?

שלב המיקסים. זה שלב שמעייף אותי, שלב שבו צריך לבחור דברים, לנקות אותם, למחוק, להוציא שורות, שלב מאד קשה. זה שלב שבו אני נפרד משיר שהיה קודם רק שלי ועכשיו הוא עובר למקום יותר ציבורי.